|
|
דברי המשפחה ביום השלושים למותו של אלון |
|
שלושים יום עברו מאז שנהרגת אלון שלנו
לא דברי הספד ארצה לשאת אלא דברי הלל
על היותך בן לתפארת ואח למופת
על הזכרונות ושובל האור שהשארת אחריך להאיר את דרכנו
על כך שאנו מביטים ומודים על המתנה הגדולה שקיבלנו למשך 19 שנה
על האושר הרב שחווינו ממך הבן והאח היקר, משוש חיינו ואהבת ליבנו.
אנו נזכרים בחיוך בהומור, בצחוק המתגלגל
וכפי שתמיד אהבת והאמנת, שאת החיים יש לדעת לקבל ואם יש צורך
והיכן שקצת קשה, יש לחייך כדי להקל.
חבריך שבאים לבקר, מספרים גם הם בחיוך על אופן התנהלותך, על אמירותיך והאופטימית שלך
שהדביקה את כולם.
קיבלנו ממך הרבה, הרבה מהטוב ביותר וזה משהו שאי אפשר להספיד
כיוון שזה נשאר איתנו ואנו חיים לאורו..
אתה איתנו באהבה רבה אינסופית ועצומה
כי אין מקום שהוא רחוק מידי
אוהבים אותך ומתגעגעים כל כך
|
|
|
בום אחד ועוד אחד / אוראל נאמן – בן דוד של אלון |
בום אחד ועוד אחד ועוד אחד.
העשן מפלס דרכו מהשמים התכולים אל הקרקע.
מכאן הכל כל כך יפה.
איזה נוף מדהים.
אז מה.
אם נמות אז נמות.
כאן.
עכשיו.
ליד מתלה הכביסה.
מתחת לפרגולת העץ.
האטבים יתפזרו כאן מסביב.
יהיה בור.
בטוח יהיה בור.
זה טיל.
הטלפון משחרר את המחשבות.
כן.
אנוש.
בטח עוד פגיעת ראש.
יש סיכוי.
אנוש זה לא.
אנוש זה לא מת.
אתה מבין.
כן
אני מבין.
יש תקווה.
תקווה לא מתפוגגת.
זה כבר קרה לו פעם.
תמיד הוא יוצא מזה.
אנוש, את שומעת?
ניסע.
צפצופים.
חיילים בכניסה.
|
צפצופים מתגברים.
צלליות שקופות.
אחיות.
אמא.
חיבוק.
דמעה.
אנוש.
יש סיכוי.
אסור להפסיק לקוות.
דקה, אולי שתיים.
חלוק של רופא מהלך בזריזות.
נגמר הוא אמר.
נגמר?.
זה אנוש.
יש עוד סיכוי.
לא.
זה נגמר.
נגמר.
הבור באמת נפער.
מה נשאר.
כבר קרה בעבר.
האל כבר סטר.
גזר.
זה חזר.
בלילה היא הגיעה.
המודעות.
כבר קרה בעבר.
כבר קרה.
בעבר.
|
|
|
|
הכל קרה מהר מדי / אדוה נאמן – בת דודה של אלון |
|
הכל קרה מהר מידי, טלפון אחד מודיע- אנוש.
אנוש? מה זה אומר, שעוד יש תקווה? שתתעורר ונגיד שממש הבהלת אותנו, ונלטף אותך, ונחבק, ונצחק.
אבל באותו היום כבר לא צחקנו, חיבקנו אחד את השני, וליטפנו סדין לבן שמתחתיו היית אתה. המיטה הייתה קצרה מידי בשבילך וכפות רגלייך בצבצו החוצה. היום אני מבינה שהיקום כולו קטן מלהכיל אותך, אלון.
למחרת ליווינו ארון עץ, עטוף בדגל כחול לבן. אני לא הבנתי על מה המהומה, הרי אתה אמור להגיע, להגיד לנו שנפלה טעות ונחזור הביתה שמחים, איתך. אמנם עם קול חבטות רגבי העפר על ארונך, נגוזו התקוות. חזרנו לבית ריק ובכל מקום היית אתה: הריח שלך על הכרית, ממרח השוקולד שאתה אוהב במקרר, מפתחות המכונית על השולחן, גרביים שהשארת ליד המיטה והבטחה שתתקשר.
האנשים שנכנסו ויצאו סיפרו לנו על אלון האמיץ, הגיבור, שלאחר פציעת ראש התעקש לחזור ליחידה, על אלון החבר הטוב, שמידי שבוע וויתר על דמי הכיס שלו לטובת חברו, על אלון מלא החיים, שמעודד ומושך קדימה כשכבר אין כוח, על אלון המצחיק, האוהב, השליו.
אלונקו, אנחנו חיים אותך בכל רגע שעובר, אתה מלווה אותנו במחשבות ובעשייה.
עכשיו אני כבר יודעת מה זה אנוש. אני חיה געגוע אנוש.
אלון פיינטוך, בן דודתי, נפל בהיותו בן 19 בקרבות בדרום לבנון ביום ט’ אב תשס”ו.
יום חורבן הבית שלנו.
|
|
|
ביום השלושים למותו של אלון פיינטוך/ אבי פיינטוך |
|
היה ילד ואיננו עוד
אותיות חקוקות באבן
שחוק מתגלגל,
רוח סערה
ופריחת האביב בפניו.
היה נער ואיננו עוד
מילים חקוקות באבן
אוושת חלומות,
מבט מתגרה
ושצף האור בעיניו.
היה גבר ואיננו עוד
שם חקוק באבן
דממת קבר
פחד הכאב
וזמן שמנגד עמד.
|
|
|
שיר לזיכרו של אלון #1 / אבי פיינטוך |
|
גם השמש טרפה קלפיה
ביום קרב מר ועקוב,
ספינת חזיונות עוגנת מימייה
בנמל אשליות רדודות.
הכול פוליטיקה יאמרו חכמים
מצקצקים בלשונם ארוכות,
הכול דיבורים יאמרו עיתונים
מושלכים כלאחר אסונות
ורק גוויות החיילים יספרו
בלי מילים את שקרה
את שיילד יום כשהשמש
טרפה קלפיה
בעת קרב מר
ועקוב.
|
|
|
שיר לזכרו של אלון #2 / אבי פיינטוך |
|
קיץ אחד מטורף ואנוש
רצח את שארית חיינו.
קיץ אחד לוהט ואבוד
טרף את קלפי מסלולנו.
“הוא שנתן והוא שלקח”
לוחשים בתפילה נוראה
אין הצדקה, אין מחילה
לפרח שבאיבו נקטף.
מתכת בוערת רואה יגונות
סכין מפלחת קרביים,
מול עפרך צורבות דמעות
הכאב הזה, גדול שבעתיים.
ומרקם היותך קיים מלוא הבית
בכל זיכרון שעולה
עיניך יפות, חודרות הן כעיט
ממעוף המרום הדואה.
שמור על פפה, על סבתא ואילנה
הצחק אותם כמו שצריך
שמור על כולנו על אימא ואבא
הרשה לנו דמעה להזיל.
קיץ אחד מטורף ואנוש
רצח את שארית חיינו.
קיץ אחד לוהט ואבוד
טרף את קלפי מסלולנו.
|
|
|
